תעצרו את העולם אני רוצה לעלות.
ההתפתחות הטכנולוגית המטורפת, הטלפון החכם במיוחד ששבוע אחרי שקנית אותו כבר נחשב לעגלה, המחשב, הטאבלט, המרדף הזה אחרי הזנב של עצמנו, כן כן, גם הכלי הזה שבעזרתו אתם קוראים את השורות האלה...
גורמים לי להגיד
עצור. רגע. הפסקה.
עולם של מרעישים, של מרשרשים, של זוהרים, של ברברת בלתי פוסקת, של רעש שנשאר גם אחרי שמכבים, זה לא מטריף לכם את הראש?
איפה יש עוד מקומות קטנים שבהם אפשר להירגע? פינה קטנה ושקטה, מקום שבו אפשר רגע לעצור ולנשום, בלי לצלם או לספר לכל העולם, להעלות לאינסטגרם ולרוץ לבדוק מה אמרו ואיך הגיבו...
יש לנו פינות כאלה? או שהכול נעלם, נדרס ונרמס לטובת הטכנולוגיה שהולכת ומסחררת את חיינו?
אני שם לב שהחיים שלי מנוהלים לפי הסוללה של הטלפון, איפה אפשר לטעון, באוטו, במטען שתמיד איתי, איפה יש שקע, וכל זה למה? כדי לגנוב עוד כמה דקות של מיילים, חדשות ופייס.
סיפרתי לכם שאני מתחיל משהו חדש, אחר. משהו שאני חושב שיצליח לתת מענה לפחות לחלק מהשאלות שהעליתי כאן. אני מדבר על משהו שישפר את הקשר בין בני אדם, בין בני משפחה, בין ילדים להוריהם. את הקשר האמיתי בין ילדים לילדים אחרים.
משהו שיעורר בבני אדם את הגעגוע הזה והחיבור הזה לדברים פשוטים שהיו פעם ונעלמו מחיינו.
דברים שמחברים פיזית בין אנשים ולא רק וירטואלית. דברים פשוטים שתמיד עובדים. בלי צורך להחליף סוללה או לטעון. בלי צורך לזרוק כי אחרי יומיים זה כבר ישן, בלי להסתבך עם יותר מדי הסברים, פעלולים וטכנולוגיה שרצה לנו מהר,
כל כך מהר שלעולם לא נספיק להשיג אותה.
עם הרבה עניין, עם הרבה טעם, עם רעש, מראה וריח אמיתיים. דברים שעובדים בכל מצב. שאפשר לסמוך עליהם.
שעושים לנו את החיים הרבה יותר פשוטים, דברים שתמיד עובדים
פשוט כמו פעם
בלורה
יודעים מה זה?
ההתפתחות הטכנולוגית המטורפת, הטלפון החכם במיוחד ששבוע אחרי שקנית אותו כבר נחשב לעגלה, המחשב, הטאבלט, המרדף הזה אחרי הזנב של עצמנו, כן כן, גם הכלי הזה שבעזרתו אתם קוראים את השורות האלה...
גורמים לי להגיד
עצור. רגע. הפסקה.
עולם של מרעישים, של מרשרשים, של זוהרים, של ברברת בלתי פוסקת, של רעש שנשאר גם אחרי שמכבים, זה לא מטריף לכם את הראש?
איפה יש עוד מקומות קטנים שבהם אפשר להירגע? פינה קטנה ושקטה, מקום שבו אפשר רגע לעצור ולנשום, בלי לצלם או לספר לכל העולם, להעלות לאינסטגרם ולרוץ לבדוק מה אמרו ואיך הגיבו...
יש לנו פינות כאלה? או שהכול נעלם, נדרס ונרמס לטובת הטכנולוגיה שהולכת ומסחררת את חיינו?
אני שם לב שהחיים שלי מנוהלים לפי הסוללה של הטלפון, איפה אפשר לטעון, באוטו, במטען שתמיד איתי, איפה יש שקע, וכל זה למה? כדי לגנוב עוד כמה דקות של מיילים, חדשות ופייס.
סיפרתי לכם שאני מתחיל משהו חדש, אחר. משהו שאני חושב שיצליח לתת מענה לפחות לחלק מהשאלות שהעליתי כאן. אני מדבר על משהו שישפר את הקשר בין בני אדם, בין בני משפחה, בין ילדים להוריהם. את הקשר האמיתי בין ילדים לילדים אחרים.
משהו שיעורר בבני אדם את הגעגוע הזה והחיבור הזה לדברים פשוטים שהיו פעם ונעלמו מחיינו.
דברים שמחברים פיזית בין אנשים ולא רק וירטואלית. דברים פשוטים שתמיד עובדים. בלי צורך להחליף סוללה או לטעון. בלי צורך לזרוק כי אחרי יומיים זה כבר ישן, בלי להסתבך עם יותר מדי הסברים, פעלולים וטכנולוגיה שרצה לנו מהר,
כל כך מהר שלעולם לא נספיק להשיג אותה.
עם הרבה עניין, עם הרבה טעם, עם רעש, מראה וריח אמיתיים. דברים שעובדים בכל מצב. שאפשר לסמוך עליהם.
שעושים לנו את החיים הרבה יותר פשוטים, דברים שתמיד עובדים
פשוט כמו פעם
בלורה
יודעים מה זה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה