ממשיכים להתגלגל.
בגיל 15 חזרתי לקיבוץ לבד, בתור "ילד חוץ". לבד, בלי ההורים. הביטוי הזה, בשתי מילים, אומר בערך הכל; מצד אחד אתה עדיין ילד, באמצע תהליך ההתבגרות שלך, מצד שני אתה מחוץ למעגל, אאוטסיידר. בחברה קיבוצית, ולא משנה מה יגידו. אם לא נולדת שם, כנראה שאף פעם לא תהיה לגמרי שייך.
למרות התיאור הזה, זו זכורה לי כאחת התקופות הטובות בחיי. רואים, לא? היה שם שיער... :-)
זה לא הפריע לי ואולי אפילו קצת עזר, לנהל אורח חיים מעניין מאד שכלל טיולים ליליים עם מכוניות של הקיבוץ (בלי רשיון כמובן...), ביקורים בחנות בקיבוץ בלי לשלם ובילויים ארוכים לתוך הלילה בפאב של הקיבוץ לפני שהמציאו חוקים על הגבלת שתייה מגיל מסוים.
הרבה דברים מרתקים קרו לי שם, בשלב ההתבגרות. הרבה אירועים שעיצבו אותי כבוגר, אבל גם הרבה אירועים שסגרו אותי. שהפכו אותי ל"סנוב", לכזה שכל העולם חשב שאני לא שם עליו כשאני, בכלל התביישתי.
יש אינספור סיפורים על התקופה הזו, אינספור דברים שקרו, אבל אני אתמקד רגע בשניים.
אחד הוא על ילד מבית הספר האזורי שהיו לו התנהגויות מוזרות קצת ושונות מהרגיל. דבר שגרם לכמה ילדים ואני ביניהם, לרדת עליו ולהציק לו. עד שפעם אחת, כנראה שעברתי את הגבול. הוא התעצבן קצת יותר מהרגיל והחטיף לי...מה זה החטיף... שלמדתי לסתום את הפה. אבל אני זוכר, זוכר את ההשפלה. זוכר את התחושה הבוערת של חוסר אונים מול כוחו ויכולותיו של נער אחר. זוכר שהאדמתי כמו עגבנייה מרוב בושה. כנראה ששם, ע"י זה שחטפתי מכות על כך שהתנהגתי כמו חלק מהעדר, התחלתי ללמוד לא להשתייך אליו ולא לקבל כל התייחסות אל אנשים השונים מן הכלל כמובן מאליו.
מקרה אחר הוא סיפור על חברות. בכיתה י"ב, יצא שערן ואני היינו בקיבוץ עם אוטו (אז כבר היה רשיון...) והיינו צריכים לחזור לבית הספר כדי להגיע להופעת הסיום. בדרך היה סיבוב ידוע לשמצה, אני נהגתי וכשהגענו לסיבוב הזה, איבדתי שליטה על הרכב והוא עשה "צלחת" או שתיים, אני לא ממש זוכר. תבינו, זו הייתה פדיחה רצינית מצידי, דבר שאסור שהחבר'ה יידעו. "מה, איבדת שליטה על האוטו? אתה לא יודע לנהוג?"...ביקשתי ממנו לא לגלות את גודל הפדיחה.
והוא אף פעם לא סיפר, אף פעם לא השפיל אותי ולא גרם לי לאי נוחות. כמו שחבר אמיתי צריך לעשות.
מה אני רוצה להגיד פה בעצם?
יש דברים שקרו לנו בעבר ועיצבו אותנו כמבוגרים. אנחנו לא תמיד מודעים לכך. אחדים מהם בכלל הדחקנו והסתרנו במשך שנים, מה שאנו שומרים בבטן נוטה לצאת תמיד ברגעים שהכי לא מתאים שזה יקרה...
בעצם העלאת הדברים האלה פה על הכתב אני נזכר בעוד אינספור אירועים ואנשים שהיו חלק מחיי,
אני מקווה שאני מצליח לעורר גם בכם זכרונות וגעגועים על אירועים ואנשים משמעותיים שהיו חלק מחייכם, שלקחו ועשו חלק ממה שאתם היום...
שיהיה לנו יום שלישי מעניין :-)
למרות התיאור הזה, זו זכורה לי כאחת התקופות הטובות בחיי. רואים, לא? היה שם שיער... :-)
זה לא הפריע לי ואולי אפילו קצת עזר, לנהל אורח חיים מעניין מאד שכלל טיולים ליליים עם מכוניות של הקיבוץ (בלי רשיון כמובן...), ביקורים בחנות בקיבוץ בלי לשלם ובילויים ארוכים לתוך הלילה בפאב של הקיבוץ לפני שהמציאו חוקים על הגבלת שתייה מגיל מסוים.
הרבה דברים מרתקים קרו לי שם, בשלב ההתבגרות. הרבה אירועים שעיצבו אותי כבוגר, אבל גם הרבה אירועים שסגרו אותי. שהפכו אותי ל"סנוב", לכזה שכל העולם חשב שאני לא שם עליו כשאני, בכלל התביישתי.
יש אינספור סיפורים על התקופה הזו, אינספור דברים שקרו, אבל אני אתמקד רגע בשניים.
אחד הוא על ילד מבית הספר האזורי שהיו לו התנהגויות מוזרות קצת ושונות מהרגיל. דבר שגרם לכמה ילדים ואני ביניהם, לרדת עליו ולהציק לו. עד שפעם אחת, כנראה שעברתי את הגבול. הוא התעצבן קצת יותר מהרגיל והחטיף לי...מה זה החטיף... שלמדתי לסתום את הפה. אבל אני זוכר, זוכר את ההשפלה. זוכר את התחושה הבוערת של חוסר אונים מול כוחו ויכולותיו של נער אחר. זוכר שהאדמתי כמו עגבנייה מרוב בושה. כנראה ששם, ע"י זה שחטפתי מכות על כך שהתנהגתי כמו חלק מהעדר, התחלתי ללמוד לא להשתייך אליו ולא לקבל כל התייחסות אל אנשים השונים מן הכלל כמובן מאליו.
מקרה אחר הוא סיפור על חברות. בכיתה י"ב, יצא שערן ואני היינו בקיבוץ עם אוטו (אז כבר היה רשיון...) והיינו צריכים לחזור לבית הספר כדי להגיע להופעת הסיום. בדרך היה סיבוב ידוע לשמצה, אני נהגתי וכשהגענו לסיבוב הזה, איבדתי שליטה על הרכב והוא עשה "צלחת" או שתיים, אני לא ממש זוכר. תבינו, זו הייתה פדיחה רצינית מצידי, דבר שאסור שהחבר'ה יידעו. "מה, איבדת שליטה על האוטו? אתה לא יודע לנהוג?"...ביקשתי ממנו לא לגלות את גודל הפדיחה.
והוא אף פעם לא סיפר, אף פעם לא השפיל אותי ולא גרם לי לאי נוחות. כמו שחבר אמיתי צריך לעשות.
מה אני רוצה להגיד פה בעצם?
יש דברים שקרו לנו בעבר ועיצבו אותנו כמבוגרים. אנחנו לא תמיד מודעים לכך. אחדים מהם בכלל הדחקנו והסתרנו במשך שנים, מה שאנו שומרים בבטן נוטה לצאת תמיד ברגעים שהכי לא מתאים שזה יקרה...
בעצם העלאת הדברים האלה פה על הכתב אני נזכר בעוד אינספור אירועים ואנשים שהיו חלק מחיי,
אני מקווה שאני מצליח לעורר גם בכם זכרונות וגעגועים על אירועים ואנשים משמעותיים שהיו חלק מחייכם, שלקחו ועשו חלק ממה שאתם היום...
שיהיה לנו יום שלישי מעניין :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה