פעם זה היה פשוט.
באמת ?
שנייה אחת הפסקה לצורך תודה. תודה על הלייקים, על התגובות. על הפתיחות שמגיעה איתן. זה לא מובן מאליו כלל וכלל ואני מודה לכם על כך.
כבר סיפרתי קודם שאבי היה איש צבא, עובדה שגרמה לנו להחליף כתובות בתדירות גבוהה ולי כילד להתחיל כל פעם במקום חדש.
כשהייתי בכיתה ג' עברנו לקיבוץ מעין ברוך שנמצא במרחק כחצי קילומטר מגבול לבנון.
יש המון דברים מיוחדים בקיבוצים שרק מי שחי שם יכול להבין. ביטויים כמו עוגיות עונש, הקרום של החלב, נקניקיה בפיג'מה ועוד כל מיני דברים שונים ומשונים. במעין ברוך של לפני מלחמת לבנון הראשונה היו נפוצים במיוחד גם התראות על חדירת מחבלים וקטיושות. היו אינספור פעמים שקמנו באמצע הלילה וירדנו למקלטים. היה סיפור גם על תרנגולת אחת בפינת החי שנשארה בודדה לאחר שלול חטף פגיעה ישירה ולכן קראו לה יחידה... אחלה ילדות לא? מצלצל מוכר?
עוד דבר מעניין במיוחד שיש לי לספר לכם זה הכינוי שדבק בי בקיבוץ עקב מפגש מצער של חרדל בשפופרת (כן, היה דבר כזה פעם) עם אף של ילד...
אריק חרדל'יק
...ושלא תעיזו להשתמש בזה!!!
זה ביטוי שהחברים החמודים שלי אהבו מאד להשתמש בו כדי ל"הקפיץ" אותי כל פעם מחדש ואין ספק שהצליח להם...
ועוד משהו קטנטן.
נחקק בראשי מאורע שאירע בבית ספר, אני זוכר שמצאתי חצי גולה שנשברה ומשום מה היא הגיעה לתוך פי. אני זוכר ששיחקתי בה עם הלשון והחיך וזה הרגיש לי הכי נעים בעולם. עד שבלעתי אותה.
לחלקיק שנייה, חד כאילו זה קרה לפני שעה, אני זוכר את הרגשת המחנק. את חוסר האונים. את ההרגשה שאוזל לי החמצן ואת הפניה שלי בתחינה לילד אחר שישב לידי בבקשת עזרה... הוא, כמובן, לא ידע מה אני רוצה בכלל.
בסופו של דבר לא נחנקתי , הגולה השבורה החליקה בגרוני ונבלעה.
בפגישה אחר כך עם האחות, היא הסבירה לי שאצטרך לבדוק ולחטט ביציאות שלי כדי לחפש את אותו שבר גולה נעלם...
מספר ימים באמת חיפשתי, אחר כך התייאשתי, אבל במקום מסוים כנראה נחרטה בראשי איזושהי תחושה או הבנה שאותו שבר גולה נמצא אצלי בבטן, שהוא עדיין לא יצא... יש לכם מושג איזה משקל כבד יש בראשו של ילד בן 8 למחשבה כזו?
לי אין כל מושג כמה שנות ילדות סחבתי איתי את אותה מחשבה שהדבר הזה עדיין נמצא בתוכי, אבל לא מזמן התמודדתי עם אותו "שד מן העבר" ופתרתי את הבעיה שמן הסתם ליוותה אותי המון זמן בלי שהייתי מודע לה כלל.
תגידו, באמת פעם זה היה פשוט?
באמת ?
שנייה אחת הפסקה לצורך תודה. תודה על הלייקים, על התגובות. על הפתיחות שמגיעה איתן. זה לא מובן מאליו כלל וכלל ואני מודה לכם על כך.
כבר סיפרתי קודם שאבי היה איש צבא, עובדה שגרמה לנו להחליף כתובות בתדירות גבוהה ולי כילד להתחיל כל פעם במקום חדש.
כשהייתי בכיתה ג' עברנו לקיבוץ מעין ברוך שנמצא במרחק כחצי קילומטר מגבול לבנון.
יש המון דברים מיוחדים בקיבוצים שרק מי שחי שם יכול להבין. ביטויים כמו עוגיות עונש, הקרום של החלב, נקניקיה בפיג'מה ועוד כל מיני דברים שונים ומשונים. במעין ברוך של לפני מלחמת לבנון הראשונה היו נפוצים במיוחד גם התראות על חדירת מחבלים וקטיושות. היו אינספור פעמים שקמנו באמצע הלילה וירדנו למקלטים. היה סיפור גם על תרנגולת אחת בפינת החי שנשארה בודדה לאחר שלול חטף פגיעה ישירה ולכן קראו לה יחידה... אחלה ילדות לא? מצלצל מוכר?
עוד דבר מעניין במיוחד שיש לי לספר לכם זה הכינוי שדבק בי בקיבוץ עקב מפגש מצער של חרדל בשפופרת (כן, היה דבר כזה פעם) עם אף של ילד...
אריק חרדל'יק
...ושלא תעיזו להשתמש בזה!!!
זה ביטוי שהחברים החמודים שלי אהבו מאד להשתמש בו כדי ל"הקפיץ" אותי כל פעם מחדש ואין ספק שהצליח להם...
ועוד משהו קטנטן.
נחקק בראשי מאורע שאירע בבית ספר, אני זוכר שמצאתי חצי גולה שנשברה ומשום מה היא הגיעה לתוך פי. אני זוכר ששיחקתי בה עם הלשון והחיך וזה הרגיש לי הכי נעים בעולם. עד שבלעתי אותה.
לחלקיק שנייה, חד כאילו זה קרה לפני שעה, אני זוכר את הרגשת המחנק. את חוסר האונים. את ההרגשה שאוזל לי החמצן ואת הפניה שלי בתחינה לילד אחר שישב לידי בבקשת עזרה... הוא, כמובן, לא ידע מה אני רוצה בכלל.
בסופו של דבר לא נחנקתי , הגולה השבורה החליקה בגרוני ונבלעה.
בפגישה אחר כך עם האחות, היא הסבירה לי שאצטרך לבדוק ולחטט ביציאות שלי כדי לחפש את אותו שבר גולה נעלם...
מספר ימים באמת חיפשתי, אחר כך התייאשתי, אבל במקום מסוים כנראה נחרטה בראשי איזושהי תחושה או הבנה שאותו שבר גולה נמצא אצלי בבטן, שהוא עדיין לא יצא... יש לכם מושג איזה משקל כבד יש בראשו של ילד בן 8 למחשבה כזו?
לי אין כל מושג כמה שנות ילדות סחבתי איתי את אותה מחשבה שהדבר הזה עדיין נמצא בתוכי, אבל לא מזמן התמודדתי עם אותו "שד מן העבר" ופתרתי את הבעיה שמן הסתם ליוותה אותי המון זמן בלי שהייתי מודע לה כלל.
תגידו, באמת פעם זה היה פשוט?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה